🎧 לצפייה בשיעור המקורי ביוטיוב: לחצו כאן
אחרי עשרים ושתיים שנה, אומרים ליעקב אבינו ״עוד יוסף חי״. הוא עונה: ״רַב, עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי, אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת״ (בראשית מה, כח). השיעור לוקח את הפסוק הזה, בעזרת תרגום יונתן ומפרשים, ומוציא ממנו כמה פנינים.
מה אומר אדם כשהטוב שקיבל גדול ממה שדמיין? ״רב״ הוא הרבה מאוד.
תרגום יונתן מבאר את המילה ״רב״ כך: ״הרבה טובות עשה לי ה׳: הצילני מעשו ומלבן ומכל שאר צרותיי, ואף נחמות רבות ראיתי. לא ציפיתי לראות את יוסף, והנה עוד יוסף בני חי״. יעקב אינו מתמקד רק בבשורה האחרונה. הוא סופר את כל מה שעבר עליו.
השיעור מוסיף משל: מי שהקים יוזמה קטנה, שגדלה הרבה מעבר למה שחשב, אינו יודע לענות כששואלים אותו מה הציפיות שלו לעתיד. יש דברים שאדם לא מסוגל לדמיין. כך גם יעקב: הוא לא חלם לראות שוב את יוסף.
בשולחן ערוך (או״ח רכב, ט) נפסק שמי שנעשו לו ניסים הרבה ובמקומות שונים, כשהוא מברך על אחד מהם צריך להזכיר את כולם ולכלול אותם בברכה אחת. זו מצווה לזכור לא רק את הנס האחרון אלא את כל השרשרת.
כך מדליקים בחנוכה: מוסיפים נר אחרי נר, ושרים ב״מעוז צור״ על יציאת מצרים, על גלות בבל ועל פורים, אף שהם לא קשורים לחנוכה. גם בברכת המזון מונים את כל הניסים. זכירת כל הטובות היא מקור לביטחון בבורא עולם.
השיעור מביא כמה הסברים למילה ״רב״. הראשון: ריבוי, כלומר קיבלתי הרבה יותר ממה שציפיתי, וכן פירש רש״י. השני, בדרך הרשב״ם: גבול והסתפקות, כמו ״רַב לָכֶם״, כלומר די, מספיק. בשיעור מוזכר גם פירוש שלישי בהערות על התרגום, שרב הוא תואר של מנהיג העגלות.
כשיעקב רואה את העגלות שיוסף שלח, ״וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב״ (בראשית מה, כז). רש״י מסביר שהעגלות היו סימן: יוסף ויעקב עסקו יחד בפרשת עגלה ערופה כשנפרדו. אם עברו עשרים ושתיים שנה, איך זכרו את מה שלמדו?
המהר״ל מסביר שיעקב ליווה את יוסף בדרך כשנשלח אל אחיו. בפרשת עגלה ערופה מצווה שזקני העיר יאמרו ״יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה״, ופירשו חז״ל שהכוונה: לא ראינוהו ופטרנוהו בלא לווייה (סוטה מה ע״ב). ללוות אדם היא מצווה וסגולה שלא ינזק. יעקב ליווה את יוסף, ובכל זאת יוסף נמכר, ושניהם לא הבינו איך קרה הנזק. ועכשיו יוסף שולח עגלות, כאומר: לא קרה נזק, ״לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם״ (בראשית מה, ה).
בימינו, כשכל הדרכים ידועות, אין חובה מעיקר הדין ללוות אורח. אבל מצווה לאדם ללוות לפחות ארבע אמות, מתוך הרצון שיהיה לו טוב. כל אחד יכול לקיים אותה.
בסוף הפרשה מסופר שיוסף קנה את כל אדמות מצרים לפרעה, ״רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה״ (בראשית מז, כב). מדוע התורה מספרת זאת? תרגום יונתן מבאר על פי מדרשים קדומים: יוסף החזיר טובה לכהנים על חסד שעשו לו. לפי המדרש, כשפוטיפר ביקש להרוג את יוסף, הכהנים בדקו את דברי אשתו ומצאו שאינם נכונים, וכך ניצל יוסף מהריגה. יוסף זכר זאת והחזיר טובה.
מכאן לומדים שמותר לאדם להכיר טובה גם לגוי שעשה לו חסד, ומותר לתת לו מתנה כהכרת הטוב על מה שעשה לו בעבר, ואין זו בכלל ״לא תחנם״.
ובספר חסידים נאמר שהתורה הזכירה את זה ללמד שתלמידי חכמים הלומדים תורה פטורים מארנונה. השיעור מדגיש שזה תלוי בסוג המס, ולא כל מס נכלל בכך.
כשיוסף פוגש את יעקב, הוא נופל על צווארו ובוכה, ויעקב אינו מנשק אותו. רש״י מסביר: שהיה קורא את שמע (בראשית מו, כט). המהר״ל שואל: איך הגיע זמן קריאת שמע בדיוק בשעה הזאת, הרי לא היו שעונים?
ומבאר המהר״ל: יש מצווה ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹקֶיךָ״, ואין לה זמן מוגדר. אבל ללבו של צדיק יש שעות שבהן הוא עולה על גדותיו. יעקב לא חלם לראות שוב את יוסף, והרגש הגיע למימדים שאין לאדם כלים להחזיק. באותו רגע הוא קרא קריאת שמע, כי זה הזמן להביע אהבה לבורא עולם. זה הזמן של קריאת שמע.
לכל אדם יש רגעים שהלב מלא כל כך שהוא לא יודע איך להכיל. אפשר לעשות כמו יעקב אבינו: לא להמציא מילים חדשות, אלא לקרוא ״שמע ישראל״ ולהודות לה׳. הפסוק שלנו, הפסוק של כל יהודי, הוא כנראה גם הפסוק של יעקב אבינו.
יעקב אבינו לא עצר ברגע שמחה אחד. הוא ספר הרבה טובות, זכר את העגלות ואת הליווי, ואמר שמע ישראל.